היה בית על עץ האיקליפטוס הגדול באחו. הוא נבנה אמנם היטב אבל בחורף שעבר קרס אחד מענפי העץ בסערה וגרר איתו את המבנה כולו שנשאר מחובר למחצה, חלק מהמשטחים שלו שבורים ובמילה: מסוכן.

עץ 1.jpg

היום, כשנשבה רוח, כבר לא יכולתי להתעלם מהחריקות שלו. פניתי לקהילה – לחברי דף הפייסבוק של "האחו הפורח" בבקשת עזרה.

שירי נענתה מיד – "יש בחור עם ידי זהב ולב זהב שיכול לעשות את זה. רפי ארץ". עשר דקות מאוחר יותר, בחמש וחצי, הבחור על הקו. רוצה לדעת במה מדובר. "אתה יכול לבוא לראות?" "יכול".

עץ 2.jpg

יכול לראות ויכול לפרק… עם פטיש ועם לום, ובשילוב שובה לב של סבלנות, רוגע, מקצועיות ומרץ רפי פרק את המבנה ופתר את הבעייה (זה כתוב בשורה וחצי אבל לקח שעה וחצי).

עץ 3.jpg

הערב ירד. העץ כבר לא מסוכן והלב שלי מלא תודה.

עשיתי פעם רשימה של כל האנשים שלוקחים חלק בהקמת האחו ובתחזוקה שלו, כל אחד ותרומתו: זה שבנה את הספרייה, זו שמטפלת בספרייה, זה שמאמץ עצי פרי באחו ומשקה אותם, זו שצבעה, זה שתרם שעות טרקטור, אלה שסחבו אבנים וסללו שבילים, אלה שמעשבים ועוד ועוד. היו ברשימה למעלה משלושים שמות ומאז נוספו עוד רבים אחרים. וזה עוד בלי לספור את עשרות הילדים וההורים ששתלו וזרעו. יש לנו גינה קהילתית של ממש. הגינה של "אחוות האחו".

מודעות פרסומת