פעם בחודש בערך, אני יוצאת עם חברות לשביל ישראל, ליום נקי מדיונים על מתווה הגז, שערוריות הטרדה מינית, דו"ח העוני ושאר עניינים. יום ללא צער. יום של כל מה שיפה וטוב בארץ הזו.

כשחלפנו ליד ערימת רסק עץ באחד היערות, נירית, סמדר ואביבה הסבירו לי שקק״ל גורסים לשבבים את העצים שנופלים, וסיפרו לי על יוזמה של דפנה הלביץ*, תושבת היוגב, לעשות חיפוי רסק עץ כזה לשבילים בחורשה במושב שלהם. מפזרים אותו כדי למנוע נביטה של צמחייה בשבילים, במקום ריסוס. זה מיד נשמע לי פתרון מעולה גם לשבילים הקטנים שלנו באחו!

רעיון יפה אבל איך משיגים רסק? מפה לשם הגעתי לליאוניד מקק״ל בשדה נחמיה. כן, יש לו ערימת רסק ביער ליד מודיעין; כן, אפשר לקחת אותה ללא תשלום, אבל אין לקק״ל מוביל – אני צריכה לדאוג להעמסה והובלה. אה, וזה צריך לקרות תוך 7-10 ימים כי אסור להשאיר את הערימה בשטח. ו״אם לא אספיק, מתי תהיה לך שוב ערימת רסק?״ – אין לו מושג.

סמס בהול לניסים גוזלן, ראש המועצה, הניע את התהליך. מניסים לבן אור, מבן אור לניסן, מניסן לאהרון, מאהרון למני, ממני לנהג המשאית איסוף הגזם (שמצוידת גם בכף העמסה), ובאמצע לליאוניד הלוך ושוב, ולשרלי בן שבת מהשכונה שלנו, שהסכים לחכות לרסק ולדאוג לפריקתו, והבלתי יאומן קרה – אחרי עשרה ימים הגיעה לאחו משאית מלאה רסק בריח אורנים.

עכשיו היה צריך לפזר אותו על השבילים, כמה שיותר מהר, לפני שהגשמים יהפכו אותו לכבד יותר וקשה לפיזור. ליתר בטחון, ריפדנו קודם את השבילים בעיתונים ובקרטונים כדי ליצור שכבה אחידה שתמנע התחדשות של הצמחייה (עם הזמן גם העיתונים יתפרקו וישתלבו בקומפוסט שייווצר משכבת הרסק).

אחרי שכמעט כל השבילים צופו, נתקפתי בפאניקה קלה. הרסק של קק״ל אינו דומה לרסק המפונפן שנמכר בחנויות הגננות. שבבי האורנים שלנו היו מעורבבים עם הרבה מחטי אורן, עם לא מעט עפר, ועם עשרות אלפי איצטרובלים. האם ינבטו לנו בשבילים מאות אורנים קטנים?!

ליאוניד עונה בנחת לטלפון הקצת היסטרי שלי: ״המון אנשים לוקחים רסק ולא שמעתי שיש בעיה״. לקוח וותיק מהחווה האקולוגית מרגיע עוד יותר: ״אנחנו משתמשים ברסק הזה כבר 13 שנים ומעולם לא נבטו אורנים״. פיו.

טוב, אז אורנים לא ינבטו, אבל האם הרסק באמת ימנע נביטת צמחייה?
אני לא יודעת. נראה. אמנם לא פצחתי בפרויקט הזה בקלות ראש. התייעצתי עם טל גליקמן* ודפנה הלביץ* – שתי נשים עם עשרות שנות נסיון בגינון אקולוגי ושחזורים נופיים – והשתכנעתי שזה עובד, אבל אני עדיין לא בטוחה. כדרכם של כל ענייני האחו, צריך לכוון לטוב ולא לפחד להיכשל.

והעיקר – יש באחו שבילים מכוסים במצע רך נעים להליכה, שאינו נעשה בוצי כשיורד גשם, והוא נקי מצמחייה. בואו לנסות!

תודות:
לליאוניד – על הרסק ועל הסבלנות שנדרשה לתיאום ההובלה, לאנשי המועצה על ההתגייסות להובלה, לידידי האחו תום ואסף שניקו את השבילים מצמחייה לקראת החיפוי, לשרלי על מדידות, חישובי כמויות והפיקוח על הפריקה, ליוסי על הסבלות, לטליה -שותפתי להכנת השבילים ופיזור רסק ללא ליאות ועל השאלת המריצה שלה, להידי ועמיחי על הבאלות לאכסון העודפים, לכל תורמי העיתונים – לאה, רותי, לידיה, ויוסי גולן (ולי, על העבודה והנחישות). תודת עולמים לעופר הוכברג שעזר לנו להקים את האחו, ומלווה אותו בשעות עבודה ובייעוץ מקצועי חיוני בהתנדבות.
תודה ליועצות הנדיבות שלי:
*דפנה הלביץ – עוסקת בתכנון, יעוץ ופיקוח נופי. אחד הפרויקטים הגדולים שהובילה הוא השיקום והשימור הנופי של כביש שש. על פרויקט ההתידדות עם הסביבה שהיא מובילה במושב היוגב קראו כאן: http://www.moag.gov.il/agri/files/hayogev.pdf
*טל גליקמן- אגרונומית מוסמכת העוסקת באדריכלות גנים ונוף
http://www.talglikman.com/

ועכשיו בתמונות:

20151224-215104.jpg

השבילים לפני

20151224-215305.jpg

20151224-215337.jpg

ההכנה

20151224-215428.jpg

החיפוי

20151224-221449.jpg

20151224-221505.jpg

מודעות פרסומת